התנהגות אובדנית בקרב מתבגרים.

נועה בר-חיים
 

מדוע בני נוער מפתחים חשיבה והתנהגות אובדנית? כיצד ניתן לזהות מתבגר* הנמצא בסיכון להתאבדות? מהן דרכי ההתייחסות והטיפול המתאימות לנער האובדני?

*למען הנוחות בכתיבה, אנסח בלשון זכר בלבד, אך הדברים אמורים לשני המינים.

 

התאבדות הינה אירוע מורכב מאוד, ולא תמיד ניתן לנבא או למנוע אותו. אולם, היכרות עם הנסיבות העלולות לגרום להתפתחות אובדנות, וזיהוי של סימנים מקדימים, יכולים להיות קריטיים באיתור ומניעה של המהלך האובדני.

ראשית - קצת על גיל ההתבגרות.

תקופת גיל ההתבגרות כרוכה במשימות התפתחותיות מורכבות. המתבגר חווה בעוצמה צרכים סותרים ומנוגדים. הוא מצוי בשיאו של קונפליקט בין השאיפה להיפרד ולהפוך לאדם אוטונומי, לבין הצורך בתלות בהורה, במבוגר, אשר מספק לו את הביטחון וההכוונה, עד להבשלת יכולותיו הנפשיות לעמוד ברשות עצמו. וכך, במקביל לצורך של המתבגר בעצמאות גוברת, הוא עדיין זקוק מאוד גם למעורבות ולתמיכה של משפחתו.

בתקופה זו העיסוק סביב הערך העצמי אינטנסיבי מאוד ועומד במבחנים רבים. הדימוי העצמי של המתבגר שב ומוערך לאור השינויים הגופניים, החברתיים והנפשיים העוברים עליו. מאחר שהמתבגר שואף ליצירתה של זהות עצמאית, הוא נמנע מהזדהות עם הוריו, ומתמרד כנגד הערכים שלהם וכנגד ניסיונותיהם להתערב בחייו. ההתמרדות וההתנגדות להורים משאירה את המתבגר מבודד יחסית, דבר שהוא חושש מפניו. לכן, הוא פונה לקבוצת בני הגיל, אשר מספקת לו תחושת שייכות, מודל לחיקוי, ומשוב משמעותי על "מיהו" ו"איך הוא".

המתבגר עסוק בשאלות של זהות מקצועית, בחירות אידיאולוגיות והשקפות עולם. אולם, תפיסותיו בשלב זה הן נוקשות, חד-מימדיות וקיצוניות (מתוך צורך להישען על משהו ברור), ורק בהמשך הן הופכות להיות מורכבות ומציאותיות יותר. בנוסף, בתקופת ההתבגרות חלה הבשלה והתפתחות מינית. המתבגרים חווים התנסויות מיניות ראשוניות, קשרי אהבה והתאהבות, ומבררים את זהותם המינית כחלק מהזהות הכללית.

 

היחס למוות בגיל ההתבגרות.

בגיל ההתבגרות מתפתחת התייחסות מופשטת ופילוסופית למוות. עד גיל ההתבגרות, הילד חווה את העולם דרך נקודת מבטם של ההורים. בגיל התבגרות, הנער מכיר באפשרויות הבחירה העצמאיות שלו בכל המובנים. בתקופה זו מתעוררות השאלות של "איך לחיות" ו"בשביל מה לחיות". כחלק מתהליך זה, עשויות להופיע התנהגויות כגון התפלספות לגבי החיים והמוות, נטילת סיכונים מתונה וכן ראייה רומנטית של המוות. יכולים להופיע גם פחדים שונים, אשר גוברים ככל שההבנה של משמעות המוות מפותחת יותר. אולם, מתבגרים הנמצאים מראש בקבוצת סיכון לאובדנות (על כך אפרט בהמשך), נוטים לגלות מאפיינים ייחודיים של חשיבה ביחס למוות, ולתפוס את המוות בצורה מעוותת. הם מאמינים בהמשכיות החיים ובאפשרות של תחיית המת, ומתייחסים למוות כאל מצב נעים והפיך או כאל מצב של התמזגות: עם יישות על-טבעית ואוניברסלית, עם הטבע. תפיסה זו מלווה במשיכה אל המוות, מפחיתה את הפחד מפניו ומסירה עכבות מפני התאבדות. 

בקרב ילדים צעירים, קיים קושי קוגניטיבי-התפתחותי בתכנון ובהוצאה לפועל של אקט אובדני. הילד פחות מפחד מתחושות של תלות וחוסר אונים, כי הוא רגיל להיות תלוי בהורים. תחושת חוסר תקווה לעתיד גם היא פחות דומיננטית, שכן אין לילד פרספקטיבה ברורה של זמן. גם הנגישות לאמצעים קטלניים מצומצמת יותר. בגיל ההתבגרות, היכולת הקוגניטיבית מתפתחת, ותפיסת העתיד נעשית משמעותית. המרחק מההורים גדל, ועמו תחושות של ריחוק ובדידות. ישנה נגישות רבה יותר לאמצעים קטלניים. בנוסף, השימוש באלכוהול וסמים נעשה נפוץ יותר, ומגביר את הסיכון לאובדנות.

 

 

גורמי סיכון לאובדנות בגיל ההתבגרות

מחקרים מראים כי כ-80% מהמתבגרים שניסו להתאבד נמצאו סובלים מהפרעות נפשיות, כשהשכיחות ביניהן הן דיכאון, חרדות ופוביה חברתית, הפרעות התנהגות, הפרעות אכילה, התמכרויות לסמים והפרעות אישיות גבולית, אנטיסוציאלית והיסטריונית. גורמים נוספים המשפיעים על התנהגות אובדנית בקרב צעירים הם: חשיפה למודל אובדני (דרך חברים, משפחה או אמצעי התקשורת), משבר התפתחותי סביב זהות מינית, אימפולסיביות, בידוד חברתי, קשיים בביה"ס, קונפליקטים בביה"ס ועיוותים לגבי תפיסת המוות. יש לתת תשומת לב מיוחדת למתבגרים שחווים משבר וקשיי הסתגלות בעקבות טראומה אישית כלשהי, פרידה ודחייה ביחסים זוגיים או הגירה. ככל שמספר גורמי הדחק (סטרס) רב יותר, כן גובר הסיכון להתנהגות אובדנית. נגישות לכלי נשק בבית מעלה באופן משמעותי את הסיכון להתאבדות. זאת, בייחוד בשילוב עם הפרעה נפשית ו/או שימוש באלכוהול.

​

אותות אזהרה

מתבגרים החווים מצוקה רגשית גבוהה עלולים לתת לה ביטוי במסגרות חייהם השונות: במשפחה, בין חברים ובסביבה הבית ספרית. המתבגר עשוי לבטא את מצוקתו הרגשית בפני חבר או מבוגר באמצעים שונים: אמירות מילוליות, חיבורים, שירים, תכתובות באינטרנט וציורים. אפרט כעת התנהגויות של מתבגרים המהוות סימנים למצוקה רגשית. הסימנים מופיעים בסדר חומרה עולה. צבירה של כמה אפיונים, או הופעה של האפיונים החמורים, מחייבות פנייה לאיש מקצוע:

1. פגיעות גבוהה של הערך העצמי. רגישות רבה לדחייה. ביטויים של ערך עצמי נמוך וביטול עצמי. התייחסות להישגיות ולהצלחה בצורה אובססיבית תוך גילוי תגובות מוגזמות לכישלון, ולו הקטן ביותר.

2. ירידה בלתי מוסברת בהישגים הלימודיים אצל תלמידים הישגיים במיוחד ובעלי רגישות-יתר להצלחה ולהערכה מהסביבה.

3. ריבוי היעדרויות מבית הספר.

4. ריבוי מחלות שאינן מוסברות רפואית.

5. התנהגויות של ענישה עצמית ותחושות אשם כבדות. ריבוי "מקרי" כביכול של תאונות ופגיעות גופניות תוך פרק זמן קצר (ענישה עצמית מודעת ולא מודעת).

6. התנהגות דיכאונית, אשר עשויה להתבטא במצבי רוח ירודים, הפרעות בשינה (קשיי שינה, שינת יתר, סיוטים, יקיצות מוקדמות), הפרעות באכילה (ירידה בתיאבון או אכילת יתר), וירידה בקשב ובריכוז. ביטויים נוספים לדיכאון הם הסתגרות, צמצום פעילות פנאי, התבודדות או התנתקות חברתית, אפתיה וייאוש.

7. התנהגויות מסוכנות, במיוחד צירוף של כמה התנהגויות: שימוש בסמים ובאלכוהול, נהיגה פרועה, הסתכנות בטיולים, טיול במקומות מסוכנים וכו'.

8. עיסוק-יתר במוות, שאלות בלתי פוסקות על מוות, ציורים המבטאים עיסוק רב במחזוריות לידה ומוות ובנושאים כמו הרג, אסונות ותאונות. התנהגות המראה על אבל, העלאה מתמדת של זיכרונות על אנשים שנפטרו, ביקורים מרובים בבתי קברות, השתתפות בסיאנסים וכו'.

9. עיוותים בתפיסת המוות: התייחסות למוות כאל המשכיות החיים, האדרה של המוות כמצב בו הצרכים מסופקים בצורה טובה ומלאה יותר מאשר בחיים. חקירה "הגיונית" ואינטלקטואלית של המוות ומסקנה שהמוות עדיף על החיים, מיצוי החיים וכו'. זאת, תוך התעלמות מהמשמעות הרגשית של המוות.

10. הצהרה על חוסר הטעם בחיים, היעדר הנאה מפעילויות, ביטוי תחושה של היותו נטל על המשפחה והסביבה. ביטוי של רצון למות העשוי להופיע גם באמצעי ביטוי יצירתיים, ביומן וכו'.

11. הצהרה על כוונה להתאבד, לא להמשיך לחיות.

12. התוויית תוכנית מעשית להתאבדות, ובכלל זה התייחסות לזמן שלאחר המוות.

13. עריכת פעולות טקסיות של פרידה (כתיבת מכתבים, שירי פרידה, חלוקת רכוש, טלפונים לאנשים עמם לא היה בקשר זמן רב).

 

לא פשוט להעריך את עוצמת הכוונה למות העומדת בבסיס ההתנהגות האובדנית. בקרב מתבגרים מדווח כי רק 12% מהמנסים להתאבד תיארו רצון ברור למות. לפעמים אפשר להבחין בתהליך של התקרבות הדרגתית והססנית אל המוות. התהליך מתחיל בניסיון ראשוני ובלתי מסוכן שבודק את ההשפעה על הסביבה. ניסיון זה הוא גם מעין בדיקה עצמית בהתמודדות עם החרדה מפני המוות. הניסיון השני, בהיעדר התייחסות רצינית מצד הסביבה, עלול להיות נועז קצת יותר, כשמטרתו להיות בעל השפעה חזקה יותר על הסביבה. הניסיון הראשון מקהה במעט את חרדת המוות ומקל על ההתנסות בניסיונות מסוכנים יותר. זהו מעין מפגש זהיר ונשלט עם המוות. תהליך הדרגתי זה עלול לקבל תאוצה חזקה כאשר תגובת הסביבה הקרובה לניסיונות הראשוניים היא הקטנת רצינותם, ואף בוז ולגלוג. במקרה כזה, הניסיון לא משיג את התגובה או השינוי המבוקשים, ולפעמים הוא גורם אפילו להרעה נוספת ולחיזוק נטיות ההתאבדות.

 

כמה קווים מנחים לתמיכה במתבגר הנמצא בסכנת התאבדות.

לעתים קיים חשש כי להעלות את נושא ההתאבדות עלול "לשתול" את הרעיון אצל המתבגר. זה לא נכון. להפך, אם אתם שואלים נער מיואש את השאלה הזאת, אתם מראים לו שאתם מתייחסים אליו ברצינות, שאכפת לכם ממנו, שאתם רוצים לאפשר לו לחלוק אתכם את הכאב שלו ושאתם יכולים להכיל את המחשבות התחושות הקשות עמן הוא מתמודד. היו ישירים. דברו בפתיחות וברוגע על נושא ההתאבדות. היו מוכנים להקשיב. הרשו לעצמכם להביע רגשות, ולבטא באופן נחרץ את הכאב והאסון שאתם תחוו במידה וימות חלילה. תנו לו להרגיש כמה הוא משמעותי עבורכם, וכמה חייו יקרים לכם. אולם, זאת מבלי לשלול את זכותו להרגיש שאינו רוצה לחיות. אל תמעיטו בעוצמת הסבל שלו, או בסיבות שהביאו אותו לחוש מיואש כל כך. אל תשפטו, אל תנאמו על "ערך החיים". הנער שמולכם ממילא אינו מאמין. אם הוא רוצה למות, כנראה שההווה בלתי נסבל עבורו, וקשה לו לראות תקווה בעתיד. האמינו לייאוש, לסבל ולקושי, קבלו אותם ללא ערעור או הקטנה, והמשיכו להחזיק עבורו את התקווה לימים טובים יותר. אמרו לו כי הייאוש שהוא מרגיש, הינו חלק מהמשבר שהוא חווה עכשיו, וכי יש אפשרות להקלה וליציאה מהמשבר, על אף שקשה לו לראות זאת כעת. דברו איתו על כך שלהתאבד כעת, משמע להרוג את האדם שהוא יכול להיות בהמשך חייו, עוד חמש ועשר שנים, אחרי שיתגבר על המשבר הנוכחי, ואת הסיכוי שלו לנהל חיים משמעותיים ומספקים, לקבל ולהעניק. הביעו תקווה ואמונה שקיימות אלטרנטיבות להתאבדות. הרגיעו אותו והבטיחו שטיפול הוא דבר אפשרי ומיטיב, שעשוי לעזור לו לחזור ולהרגיש רצון לחיות. נסו לברר עמו למה הוא זקוק, מה יעזור להחזיק מעמד על מנת להמשיך לחיות עד שהמצוקה בה הוא שרוי תפחת. היו מעורבים. היו זמינים. אל תחששו לשאול לשלומו. 

אל תישבעו לסודיות. אתם עלולים להגיע למצב שבו תיאלצו לערב אנשים נוספים. נסו לברר אם יש למתבגר תוכנית אובדנית, ועד כמה הרחיק לכת עם הרעיון. ככל שהתוכנית יותר מעשית, מפורטת, מגובשת – כן דחוף יותר לשמור עליו, בהשגחה פיזית ואינטנסיבית, מפני אקט אובדני. קחו יוזמה. אם אפשר, ערבו בני משפחה וחברים. יחד תדאגו להרחיק אמצעים שעלולים לסייע להתאבד, כגון כלי נשק או מאגרי תרופות. פנו לסיוע מקצועי מאנשי טיפול נפשי.

 

​

לסיום,

אנשים שניצלו מניסיונות אובדניים מספרים שנים לאחר מכן שהם חשים אסירי תודה למציליהם. הם מספרים שבאותה התקופה הכל נראה להם שחור, בלי עתיד ובלי אפשרות לשינוי, ואחרי שיצאו מהמשבר הם גילו שאפשר לעשות שינויים גדולים, למצוא משמעות חדשה לחיים ולהיות מאושרים. הם מתייחסים לתקופה המשברית במבט לאחור כאל תקופה קשה מאוד שעברה ושניתן להתגבר עליה ואף לצמוח מהמשבר.