מאמרים ומדיה

התנהגות אובדנית בקרב מתבגרים.

נועה בר-חיים
 

מדוע בני נוער מפתחים חשיבה והתנהגות אובדנית? כיצד ניתן לזהות מתבגר* הנמצא בסיכון להתאבדות? מהן דרכי ההתייחסות והטיפול המתאימות לנער האובדני?

*למען הנוחות בכתיבה, אנסח בלשון זכר בלבד, אך הדברים אמורים לשני המינים.

 

התאבדות הינה אירוע מורכב מאוד, ולא תמיד ניתן לנבא או למנוע אותו. אולם, היכרות עם הנסיבות העלולות לגרום להתפתחות אובדנות, וזיהוי של סימנים מקדימים, יכולים להיות קריטיים באיתור ומניעה של המהלך האובדני.


ראשית - קצת על גיל ההתבגרות.

תקופת גיל ההתבגרות כרוכה במשימות התפתחותיות מורכבות. המתבגר חווה בעוצמה צרכים סותרים ומנוגדים. הוא מצוי בשיאו של קונפליקט בין השאיפה להיפרד ולהפוך לאדם אוטונומי, לבין הצורך בתלות בהורה, במבוגר, אשר מספק לו את הביטחון וההכוונה, עד להבשלת יכולותיו הנפשיות לעמוד ברשות עצמו. וכך, במקביל לצורך של המתבגר בעצמאות גוברת, הוא עדיין זקוק מאוד גם למעורבות ולתמיכה של משפחתו.

בתקופה זו העיסוק סביב הערך העצמי אינטנסיבי מאוד ועומד במבחנים רבים. הדימוי העצמי של המתבגר שב ומוערך לאור השינויים הגופניים, החברתיים והנפשיים העוברים עליו. מאחר שהמתבגר שואף ליצירתה של זהות עצמאית, הוא נמנע מהזדהות עם הוריו, ומתמרד כנגד הערכים שלהם וכנגד ניסיונותיהם להתערב בחייו. ההתמרדות וההתנגדות להורים משאירה את המתבגר מבודד יחסית, דבר שהוא חושש מפניו. לכן, הוא פונה לקבוצת בני הגיל, אשר מספקת לו תחושת שייכות, מודל לחיקוי, ומשוב משמעותי על "מיהו" ו"איך הוא".

המתבגר עסוק בשאלות של זהות מקצועית, בחירות אידיאולוגיות והשקפות עולם. אולם, תפיסותיו בשלב זה הן נוקשות, חד-מימדיות וקיצוניות (מתוך צורך להישען על משהו ברור), ורק בהמשך הן הופכות להיות מורכבות ומציאותיות יותר. בנוסף, בתקופת ההתבגרות חלה הבשלה והתפתחות מינית. המתבגרים חווים התנסויות מיניות ראשוניות, קשרי אהבה והתאהבות, ומבררים את זהותם המינית כחלק מהזהות הכללית.

 

היחס למוות בגיל ההתבגרות.

בגיל ההתבגרות מתפתחת התייחסות מופשטת ופילוסופית למוות. עד גיל ההתבגרות, הילד חווה את העולם דרך נקודת מבטם של ההורים. בגיל התבגרות, הנער מכיר באפשרויות הבחירה העצמאיות שלו בכל המובנים. בתקופה זו מתעוררות השאלות של "איך לחיות" ו"בשביל מה לחיות". כחלק מתהליך זה, עשויות להופיע התנהגויות כגון התפלספות לגבי החיים והמוות, נטילת סיכונים מתונה וכן ראייה רומנטית של המוות. יכולים להופיע גם פחדים שונים, אשר גוברים ככל שההבנה של משמעות המוות מפותחת יותר. אולם, מתבגרים הנמצאים מראש בקבוצת סיכון לאובדנות (על כך אפרט בהמשך), נוטים לגלות מאפיינים ייחודיים של חשיבה ביחס למוות, ולתפוס את המוות בצורה מעוותת. הם מאמינים בהמשכיות החיים ובאפשרות של תחיית המת, ומתייחסים למוות כאל מצב נעים והפיך או כאל מצב של התמזגות: עם יישות על-טבעית ואוניברסלית, עם הטבע. תפיסה זו מלווה במשיכה אל המוות, מפחיתה את הפחד מפניו ומסירה עכבות מפני התאבדות. 

בקרב ילדים צעירים, קיים קושי קוגניטיבי-התפתחותי בתכנון ובהוצאה לפועל של אקט אובדני. הילד פחות מפחד מתחושות של תלות וחוסר אונים, כי הוא רגיל להיות תלוי בהורים. תחושת חוסר תקווה לעתיד גם היא פחות דומיננטית, שכן אין לילד פרספקטיבה ברורה של זמן. גם הנגישות לאמצעים קטלניים מצומצמת יותר. בגיל ההתבגרות, היכולת הקוגניטיבית מתפתחת, ותפיסת העתיד נעשית משמעותית. המרחק מההורים גדל, ועמו תחושות של ריחוק ובדידות. ישנה נגישות רבה יותר לאמצעים קטלניים. בנוסף, השימוש באלכוהול וסמים נעשה נפוץ יותר, ומגביר את הסיכון לאובדנות.

 

מדוע אנשים רוצים להתאבד?

המודל הפסיכואנליטי
 בתחילת דרכו, פרויד הסביר התאבדות בעיקר בהתבסס על מטופלים שפגש. הוא מנה את המאפיינים הבאים, אותם מצא במטופלים אובדניים: אשמה עקב משאלות מוות כלפי הזולת (בד"כ ההורים), הזדהות עם הורה דיכאוני או אובדני, רצון בנקמה בזולת, בריחה מהשפלה, ודרך למשיכת תשומת לב ובקשת עזרה. בהמשך, פרויד ראה את ההתנהגות האנושית כמונעת ע"י סיפוק יצר או דחף. הוא ניסה להבין: כיצד אקט אובדני מספק דחף? התשובה אותה ניסח קשורה לסיפוק של דחף תוקפני. לפי פרויד, האדם חש כלפי הזולת (ה"אובייקט" כלשונו, לרוב ההורה) רגשות סותרים של אהבה, הזדהות ותלות, לצד רגשות שנאה, כעס ואכזבה. רגשות האהבה מונעים מהאדם להפנות תוקפנות ישירות לאובייקט. במקום, התוקפנות מופנית פנימה, כלפי "האובייקט המופנם". פרויד התייחס באופן ספציפי למתבגרים, וטען כי מתבגרים שמתאבדים דוחים בעצם את החיים שנתן להם ההורה. זוהי דחייה של ההורה עצמו. בהקשר זה מחשבה מעניינת היא, שכדי לתקוף את ההורה, המתבגר המתאבד תוקף את הדבר היקר ביותר להורה.
הסבר נוסף שפרויד הציע הוא שהדחף התוקפני המופנה כלפי העצמי. המתבגר חש לא ראוי ואשם, ולכן עליו להיענש. זוהי תוצאה של סופר אגו נוקשה ורודפני, כשפעולת ההתאבדות הינה ענישה עצמית בעלת איכות מזוכיסטית.

 

 

תיאוריית יחסי אובייקט

על פי תיאוריית יחסי האובייקט, התאבדות נובעת מסירוב להיפרד מהזולת. המתבגר נמצא בתהליך מעבר מתלות וצורך טוטאלי בזולת לשם ביטחון והישרדות, לפרידה ועצמאות רגשית. המעשה האובדני מבטא בעצם משאלה לא לחוות את הפרידה לעולם, גם במחיר של מוות. ואכן, איום בפרידה הוא טריגר נפוץ להתאבדות, בייחוד אצל מתבגרים וצעירים. כדי להשיג עצמאות רגשית, דרושה הפנמה של יכולת להרגעה והכלה עצמית. אנשים שפגיעים לאובדנות מתקשים בכך. במקום, הם נשענים על קשרים בינאישיים, אשר מספקים הרגעה, יציבות ותמיכה. לפי קוהוט, אבי זרם "פסיכולוגיית העצמי", דמויות ההורים משמשות לילד כ"זולתעצמי", שאינו מופרד לגמרי מהעצמי, וממלא עבורו פונקציות של וויסות, הרגעה והכלה. עם ההתפתחות, הילד מפנים תפקידים רגשיים אלה, ויכול לבצע אותם עבור עצמו. אם ההורים נכשלים מלספק את מה שמכונה "צורכי העצמי", נוצר חסך, ואין הזדמנות להפנים את היכולות או התפקידים הרגשיים הללו. במצב זה, האדם נותר עם תלות חזקה בסביבה, לה הוא זקוק באופן מתמיד לשם וויסות רגשי ושימור הערך העצמי. במצבים של אובדן בינאישי, פרידה או דחייה, אדם זה חש חוסר-ערך ובדידות בלתי-נסבלים, ללא נחמה או תמיכה מבפנים, וכעת גם לא מבחוץ. בהמשך, עלולים להתעורר רגשות פחד וחרדה חריפים, והפוטנציאל האובדני גובר. האדם עשוי לחוש זעם, שנאה ורצון לנקום בזולת האהוב שנטש, אשר יופנו כלפי העצמי. הסבר זה מזכיר במידה רבה את ההסבר של פרויד (בשניהם שנאה וכעס כלפי אובייקט אהוב מופנים פנימה). אולם, פרויד ראה את המקור למצב האובדני בעוצמת דחפים חזקה, ואילו  קוהוט דיבר על כישלון ההורים למלא את פונקציות העצמי.

 

המודל הפנומנולוגי

הזרם הפנומנולוגי שם במרכז את החוויה הסובייקטיבית והמיידית של היחיד. שיינדמן, השייך לזרם תיאורטי זה, מציג שלושה מאפיינים מרכזיים בעולם הפנימי של האדם האובדני:

  1. סגנון חיים פסימי וביקורתי. רמת שאיפות גבוהה יחד עם חוסר נכונות וחוסר יכולת להתפשר. האדם חווה את חייו כשרשרת של קונפליקטים וכישלונות, וחווה קושי תמידי ליהנות מעצמו ומהסובבים אותו.

  2. החיים הרגשיים מאופיינים במהומה פנימית וחוסר שקט. קיים קושי בוויסות הרגשי ותנודתיות רגשית גבוהה.

  3. דפוס החשיבה של האדם מאופיין בתפיסה של "שחור-לבן", ללא מצבי ביניים. החשיבה נוקשה ודיכוטומית. ככל שההידרדרות במצב גדלה, גדל הצמצום החשיבתי. בראייתו הדיכוטומית, אם הוא לא מקבל את מה שהוא רוצה מהחיים, עדיף למות.

לפי שניידמן, בבסיסה של כל פעולה אובדנית עומד כאב פסיכולוגי. התחושה של האובדני היא שהמוות הוא הפתרון היחיד להפסקת כאב בלתי נסבל זה. הכאב הפסיכולוגי עשוי לכלול רגשות של אשמה, בושה, ייאוש, פחד, פאניקה, בדידות, חוסר אונים וחוסר תקווה. מקורו של הכאב הפסיכולוגי הוא בהיעדר חמור של סיפוק צרכים. הוא מונה חמישה סוגים עיקריים של תסכול בסיפוק הצרכים, וטוען כי רוב המתאבדים חווים את כל הסוגים הללו או לפחות את רובם:

  1. היעדר תחושת שייכות, קבלה ואהבה.

  2. פגיעה בצורך לשלוט, לארגן, לנבא, להיות אוטונומי ומשיג.

  3. פגיעה בתחושת הכבוד והערך העצמי עקב בושה, השפלה או כישלון.

  4. היעדר תחושה של התקדמות והתפתחות.

  5. הצפה ברגשות של כעס, עוינות וזעם עקב תסכול הצורך בהשתלטות ומרידה.

 

תסכולים אלה, כאשר הם חמורים ומתמשכים, גורמים כאב פסיכולוגי שמכשיר את הקרקע למעשה האובדני. הופעה של טריגר חיצוני מגבירה את הכאב הפסיכולוגי והופכת אותו לבלתי נסבל. אז לרוב מופיע צמצום חשיבתי: חשיבה דיכוטומית וקיבעון מחשבתי על פתרון אחד כדי להשתחרר מהכאב.

 

הפרספקטיבה הקוגניטיבית

לפי בק, האדם הדיכאוני משתמש בתבניות חשיבה שליליות, המשפיעות על מצבו הרגשי. הוא מנה שלושה דפוסים קוגניטיביים, או: "סכמות", האופייניות לאדם הדיכאוני. מאחר שדיכאון קשור תכופות לאובדנות, נתבונן כעת על אותו "משולש קוגניטיבי" שבק מציע:

  1. ראיית היחיד את עצמו באופן שלילי. הדיכאוני אינו מעריך את עצמו, הוא תופס עצמו כלקוי וחסר ערך, חסר מסוגלות, לא מתאים, לא רצוי ודחוי.

  2. פירוש התנסויות באופן שלילי. הדיכאוני תופס את רוב התנסויותיו בצורה שלילית. הסביבה נתפסת כמציבה דרישות בלתי אפשריות ומכשילה. דרכו מלאה מכשולים, תחושות אובדן וטראומות. יחסיו הבינאישיים נתפסים ככישלון.

  3. ראיית העתיד בדרך שלילית. ההערכות והציפיות של הדיכאוני לגבי העתיד הן שליליות. הוא רואה בעתיד המשך של ההווה, המלא בתסכול, קשיים וחסך.

בנוסף, בק מציין טעויות קוגניטיביות האופייניות לאובדניים, וכוללות: היקש שרירותי (קפיצה למסקנות שליליות כשיש מעט ראיות תומכות אם בכלל), הפשטה סלקטיבית (התמקדות בפרט שלילי שולי תוך התעלמות משאר ההיבטים של המצב), הכללת יתר (כישלון אחד יגרור למסקנה שאינו מצליח בכלום), הערכה נמוכה של הישגים והערכת-יתר של כישלונות, חשיבה אבסולוטית, ולקיחת אחריות על אירועים חיצוניים ללא בסיס עובדתי. טעויות אלה פוגעות בחשיבה המציאותית הנורמטיבית.

 

פרספקטיבה משפחתית-מערכתית

האווירה, התנאים והדינמיקה המשפחתית הינם גורמים משמעותיים בהסבר התנהגות אובדנית. לפי הגישה המשפחתית, התאבדות הינה סימפטום חמור לבעיות במערכת המשפחתית.

אחוז גבוה מקרב המתבגרים האובדניים מגיעים ממשפחות עם בעיות כרוניות, כגון: קונפליקטים משפחתיים, בעיות בין ההורים ותפקוד לא יציב של ההורים. מצב זה יוצר תנאי לחץ מצטברים, העלולים להוביל במקרים מסוימים להתנהגות אובדנית.

המערכת המשפחתית של אובדניים מאופיינת פעמים רבות בחוסר ארגון ויציבות, ונתונה לשינויים בלתי צפויים. לעתים קרובות אחד ההורים נעדר מהתפקוד המשפחתי, בגלל גירושין, מחלות או עבריינות. לעתים קרובות קיימות במשפחה נטיות לאלימות והתעללות פיזית ומינית.

אחד המאפיינים המרכזיים של משפחות מתבגרים אובדניים הוא נטיות אובדניות במשפחה. במחקר נמצא כי 56% מהמתבגרים שניסו להתאבד נחשפו במסגרת המשפחתית לאיומי התאבדות של הורים, אחים וקרובים רחוקים יותר. במקרים רבים, הורים למתבגרים אובדניים מעבירים להם מסר שהחיים הם נטל כבד מדי ורצופים התמודדויות בלתי אפשריות. לעתים, האקט האובדני של המתבגר הוא מימוש של משאלות מוות של ההורה. חשיבה והתנהגות אובדנית של ההורה משרישות אצל המתבגר תפיסה כי התאבדות הינה דרך אפשרית ותקפה לטיפול בבעיות.

קיימים מספר מודלים תיאורטיים, אשר זכו גם לתמיכה מחקרית מסוימת, עוסקים בדרכי ההשפעה של המערכת המשפחתית על התנהגות אובדנית בקרב ילדים ומתבגרים.

 

מודל הילד המיותר (Sabath, 1969): להורי המתבגר האובדני יש רגשות מעורבים ביחס אליו, אשר החלו עוד בשלב מוקדם בחייו. זאת, על רקע של היריון לא רצוי ולא מתוכנן, דיכאון אחרי לידה, דמיון של הילד לבן משפחה מסויים, אכזבה מהילד שנולד וכו'. ההורים מתייחסים לילד בעוינות ובדחייה, ומחזיקים במשאלה סמויה (ולעתים, לא מודעת) שהילד ייעלם וימות. המשאלה הזו באה לידי ביטוי, בין השאר, בביטויים שעולים בשעת כעס ("הלוואי שתמות", "לך לעזאזל"), וכן ע"י התעלמות מאיומי ההתאבדות של הילד. הילד חווה עצמו כמיותר, נטוש ודחוי, ומאמין כי ייטב לבני המשפחה אם ימות. המשאלה הלא מודעת שלו, היא לזכות במותו באהבה ובתשומת הלב שלא קיבל בחייו. לעתים הילד יתמרד נגד יחס זה ויפתח הפרעות התנהגות והפרעות רגשיות שונות, ואז ההורים חווים את הילד עוד יותר כמעמסה דווקא בגלל תגובתו לדחייה.

 

מודל הבריחה מהסימביוזה ואל הסימביוזה (Richman, 1984): משפחות של מתבגרים מאופיינים במערכת יחסים סימביוטית. המשפחה היא יחידה סגורה לעולם החיצון ואינה מעודדת קשרים חיצוניים. לעומת זאת, בתוך המשפחה מושקע מאמץ רב בשמירה על לכידות ואחדות המשפחה, ויש קושי לאפשר נפרדות, ייחודיות וצרכים אישיים. למרות הצורך בקרבה, אין בעצם אינטימיות רגשית אמיתית ומספקת במשפחה כזו, כי קיים חשש מתמיד מהיבלעות ומאובדן זהות עצמאית. מתבגר הגדל במשפחה סימביוטית, חושש כי ניסיונות ההיפרדות והיציאה לעצמאות יתקבלו בביקורת ובכעס. המשפחה עשויה להפעיל לחץ על המתבגר למנוע את הפרידה, ומענישה אותו ע"י התנכרות ומניעת סיוע ותמיכה (משפטים כגון: "אם אתה עושה כך וכך אתה לא ילד שלי" אופייניים במשפחות אלה). המתבגר חש מאוים לבדו, שכן עדיין אינו מצויד דיו בכלים לחיים עצמאיים לחלוטין. במצב זה, ההתאבדות מהווה פתרון לתחושת אין המוצא של המתבגר. המוות מאפשר לו מצד אחד לא להתנתק מהמשפחה ולשלם מחיר של ניכור ובדידות, ומצד שני גם לבטא את הרצון החופשי והצורך להתנתק.

 

מאפייני המערכת המשפחתית (Pfeffer, 1988): הורים לאובדניים אינם מסוגלים לפתח הורות מספקת, עקב הורות לקויה שחוו בעצמם כילדים. הם ממשיכים לחוות חסך, ניכור וקונפליקט עם משפחות המוצא שלהם. הורים אלה מפגינים התנהגויות רגרסיביות וחווים עצמם כילדים. המאפיינים המרכזיים במשפחות אלה הם: חוסר גבולות בין הדורות במשפחה, קונפליקטים זוגיים חמורים (אשר לעתים מלווים באיומי התאבדות), השלכת רגשות ההורה השייכים במקור ליחסים הזוגיים על הילד, יחסים סימביוטיים בין ההורה (לרוב האם) לילד, ומאפיינים של נוקשות במערכת המשפחתית, סגירות וקושי להתמודד עם שינויים.

פישמן (1988) מתאר מאפיינים נוספים של משפחות לאובדניים:

  1. האינטראקציה במשפחה בנויה על קואליציות ונאמנויות והתנגדויות. המסר הוא: "אם אתה איתו אתה לא איתי". המתבגר נתבע לבחור נאמנות ונוצר ניכור כלפי ההורה השני. מצב זה יוצר בלבול, דחייה ואשמה.

  2. "המשפחה האידיאלית": רמת ההשכלה גבוהה, המצב הכלכלי טוב מאוד. המתבגר לומד שעליו להיות מצליח ומאושר, ולעמוד בציפיות הגבוהות של הוריו שהופכות להיות הציפיות שלו מעצמו. המשפחה מתקשה לקבל ווריאציות שונות של מסלולי חיים, ואינה גמישה להתאים עצמה לצרכים ייחודיים. ההתאבדות במקרה כזה מבטאת ניסיון להיחלץ ולשבור את הדימוי האידיאלי.

  3. משפחות מנותקות רגשית. קיים מחסור בתמיכה רגשית והיעדר אפשרות להיעזר בעת הצורך. התוצאה היא תחושת ניכור, ערך עצמי ירוד ודיכאון. דפוס משפחתי זה עלול להוביל לבריחה מהבית, היעלמות והתנהגות אובדנית.

 

מודל "הבעיה הבלתי פתירה" (אורבך, 1987): אורבך טוען כי התנהגות אובדנית בגילאי הילדות וההתבגרות נגרמת יותר עקב תנאי חיים מאשר עקב גורמים אישיותיים. תנאי החיים המגבירים סיכון לפי אורבך הם אלה שהוא מכנה "התמודדות עם בעיות בלתי פתירות". הכוונה אינה לאמונה כי הבעיה היא בלתי פתירה, אלא למצבי חיים שהם באמת בלתי פתירים עבור הילד או המתבגר. בגילאים אלה, הכוח העצום שיש למשפחה יוצר מצב בו תחושת אין מוצא עשויה להיות מציאות החיים האמיתית של הילד. למשל, כשהמתבגר לכוד בתוך מערך משפחתי בו הוא דחוי, מנוצל לתפקידים משפחתיים שונים, או נדחק למצב האובדני (או לבעיות אחרות) על מנת לייצר "רעש במערכת" ולמנוע את הצפתם של קונפליקטים ובעיות עמוקות יותר בתוך המשפחה. או, במצבים בהם המתבגר חש כי מוטלת עליו אחריות או צפייה כבדה מכפי שיוכל לשאת, כגון: אחריות על הורה דיכאוני, הצלחה בלימודים מעבר ליכולתו, תחרות בלתי אפשרית עם אח מצליח. במצבים אלה, הילד חווה לחץ מתמיד לפתור בעיה שאין לה פתרון. הוא נתון לתחושות מלכוד, חוסר-ישע, חוסר-תקווה, תחושות כישלון ותסכול, אשמה וייאוש. ערכו העצמי נפגע והוא חש עצמו בלתי-מוצלח ובלתי-יעיל. נוצרת עמדה פסיבית ופסימית כי "ממילא כלום לא עוזר". הבעיה המוסווית יוצרת תחושת מוקה ובדידות, כי המתבגר אינו יודע בדיוק מה הבעיה ואין לו את מי להאשים ולמי לפנות. בתוך בדידות זו הקולות הפנימיים השליליים וההרסניים הולכים ומתעצמים.

 

גורמי סיכון לאובדנות

מחקרים מראים כי כ-80% מהמתבגרים שניסו להתאבד נמצאו סובלים מהפרעות נפשיות, כשהשכיחות ביניהן הן דיכאון, חרדות ופוביה חברתית, הפרעות התנהגות, הפרעות אכילה, התמכרויות לסמים והפרעות אישיות גבולית, אנטיסוציאלית והיסטריונית. גורמים נוספים המשפיעים על התנהגות אובדנית בקרב צעירים הם: חשיפה למודל אובדני (דרך חברים, משפחה או אמצעי התקשורת), משבר התפתחותי סביב זהות מינית, אימפולסיביות, בידוד חברתי, קשיים בביה"ס, קונפליקטים בביה"ס ועיוותים לגבי תפיסת המוות. יש לתת תשומת לב מיוחדת למתבגרים שחווים משבר וקשיי הסתגלות בעקבות טראומה אישית כלשהי, פרידה ודחייה ביחסים זוגיים או הגירה. ככל שמספר גורמי הדחק (סטרס) רב יותר, כן גובר הסיכון להתנהגות אובדנית. נגישות לכלי נשק בבית מעלה באופן משמעותי את הסיכון להתאבדות. זאת, בייחוד בשילוב עם הפרעה נפשית ו/או שימוש באלכוהול.

אותות אזהרה

מתבגרים החווים מצוקה רגשית גבוהה עלולים לתת לה ביטוי במסגרות חייהם השונות: במשפחה, בין חברים ובסביבה הבית ספרית. המתבגר עשוי לבטא את מצוקתו הרגשית בפני חבר או מבוגר באמצעים שונים: אמירות מילוליות, חיבורים, שירים, תכתובות באינטרנט וציורים. אפרט כעת התנהגויות של מתבגרים המהוות סימנים למצוקה רגשית. הסימנים מופיעים בסדר חומרה עולה. צבירה של כמה אפיונים, או הופעה של האפיונים החמורים, מחייבות פנייה לאיש מקצוע:

  1. פגיעות גבוהה של הערך העצמי. רגישות רבה לדחייה. ביטויים של ערך עצמי נמוך וביטול עצמי. התייחסות להישגיות ולהצלחה בצורה אובססיבית תוך גילוי תגובות מוגזמות לכישלון, ולו הקטן ביותר.

  2. ירידה בלתי מוסברת בהישגים הלימודיים אצל תלמידים הישגיים במיוחד ובעלי רגישות-יתר להצלחה ולהערכה מהסביבה.

  3. ריבוי היעדרויות מבית הספר.

  4. ריבוי מחלות שאינן מוסברות רפואית.

  5. התנהגויות של ענישה עצמית ותחושות אשם כבדות. ריבוי "מקרי" כביכול של תאונות ופגיעות גופניות תוך פרק זמן קצר (ענישה עצמית מודעת ולא מודעת).

  6. התנהגות דיכאונית, אשר עשויה להתבטא במצבי רוח ירודים, הפרעות בשינה (קשיי שינה, שינת יתר, סיוטים, יקיצות מוקדמות), הפרעות באכילה (ירידה בתיאבון או אכילת יתר), וירידה בקשב ובריכוז. ביטויים נוספים לדיכאון הם הסתגרות, צמצום פעילות פנאי, התבודדות או התנתקות חברתית, אפתיה וייאוש.

  7. התנהגויות מסוכנות, במיוחד צירוף של כמה התנהגויות: שימוש בסמים ובאלכוהול, נהיגה פרועה, הסתכנות בטיולים, טיול במקומות מסוכנים וכו'.

  8. עיסוק-יתר במוות, שאלות בלתי פוסקות על מוות, ציורים המבטאים עיסוק רב במחזוריות לידה ומוות ובנושאים כמו הרג, אסונות ותאונות. התנהגות המראה על אבל, העלאה מתמדת של זיכרונות על אנשים שנפטרו, ביקורים מרובים בבתי קברות, השתתפות בסיאנסים וכו'.

  9. עיוותים בתפיסת המוות: התייחסות למוות כאל המשכיות החיים, האדרה של המוות כמצב בו הצרכים מסופקים בצורה טובה ומלאה יותר מאשר בחיים. חקירה "הגיונית" ואינטלקטואלית של המוות ומסקנה שהמוות עדיף על החיים, מיצוי החיים וכו'. זאת, תוך התעלמות מהמשמעות הרגשית של המוות.

  10. הצהרה על חוסר הטעם בחיים, היעדר הנאה מפעילויות, ביטוי תחושה של היותו נטל על המשפחה והסביבה. ביטוי של רצון למות העשוי להופיע גם באמצעי ביטוי יצירתיים, ביומן וכו'.

  11. הצהרה על כוונה להתאבד, לא להמשיך לחיות.

  12. התוויית תוכנית מעשית להתאבדות, ובכלל זה התייחסות לזמן שלאחר המוות.

  13. עריכת פעולות טקסיות של פרידה (כתיבת מכתבים, שירי פרידה, חלוקת רכוש, טלפונים לאנשים עמם לא היה בקשר זמן רב).

 

לא פשוט להעריך את עוצמת הכוונה למות העומדת בבסיס ההתנהגות האובדנית. בקרב מתבגרים מדווח כי רק 12% מהמנסים להתאבד תיארו רצון ברור למות. קטלניות השיטה יכולה ללמד על רצינות הכוונות, אך לא בהכרח. לפעמים אפשר להבחין בתהליך של התקרבות הדרגתית והססנית אל המוות. התהליך מתחיל בניסיון ראשוני ובלתי מסוכן שבודק את ההשפעה על הסביבה. ניסיון זה הוא גם מעין בדיקה עצמית בהתמודדות עם החרדה מפני המוות. הניסיון השני, בהיעדר התייחסות רצינית מצד הסביבה, עלול להיות נועז קצת יותר, כשמטרתו להיות בעל השפעה חזקה יותר על הסביבה. הניסיון הראשון מקהה במעט את חרדת המוות ומקל על ההתנסות בניסיונות מסוכנים יותר. זהו מעין מפגש זהיר ונשלט עם המוות. תהליך הדרגתי זה עלול לקבל תאוצה חזקה כאשר תגובת הסביבה הקרובה לניסיונות הראשוניים היא הקטנת רצינותם, ואף בוז ולגלוג. במקרה כזה, הניסיון לא משיג את התגובה או השינוי המבוקשים, ולפעמים הוא גורם אפילו להרעה נוספת ולחיזוק נטיות ההתאבדות.

 

כמה קווים מנחים או עצות לתמיכה במתבגר הנמצא בסכנת התאבדות.

לעתים קיים חשש כי להעלות את נושא ההתאבדות עלול "לשתול" את הרעיון אצל המתבגר. זה לא נכון. להיפך, אם אתם שואלים נער מיואש את השאלה הזאת, אתם מראים לו שאתם מתייחסים אליו ברצינות, שאכפת לכם ממנו, שאתם רוצים לאפשר לו לחלוק אתכם את הכאב שלו. אתם נותנים לו הזדמנות לפרוק ולשתף ברגשות מכאיבים. היו ישירים. דברו בפתיחות וברוגע על נושא ההתאבדות. היו מוכנים להקשיב. הרשו לעצמכם להביע רגשות, ולבטא באופן נחרץ את הכאב והאסון שאתם תחוו במידה וימות חלילה. תנו לו להרגיש כמה הוא משמעותי עבורכם, וכמה חייו יקרים לכם. אולם, זאת מבלי לשלול את זכותו להרגיש שאינו רוצה לחיות. אל תמעיטו בעוצמת הסבל שלו, או בסיבות שהביאו אותו לחוש מיואש כל כך. אל תשפטו. אל תנאמו על "ערך החיים". הנער שמולכם ממילא אינו מאמין. בעבורו החיים כבר אינם שווים דבר. אם הוא רוצה למות, כנראה שההווה בלתי נסבל עבורו, וקשה לו לראות תקווה בעתיד. אמרו לו כי הייאוש שהוא מרגיש, הינו חלק מהמשבר שהוא חווה עכשיו, וכי יש אפשרות להקלה וליציאה מהמשבר, על אף שקשה לו לראות זאת כעת. הרגיעו אותו והבטיחו שטיפול הוא דבר אפשרי ומיטיב, שעשוי לעזור לו לחזור ולהרגיש רצון לחיות. הביעו תקווה ואמונה שקיימות אלטרנטיבות להתאבדות. דברו איתו על כך שלהתאבד כעת, משמע להרוג את האדם שהוא יכול להיות בהמשך חייו, עוד חמש ועשר שנים, אחרי שיתגבר על המשבר הנוכחי, ואת הסיכוי שלו לנהל חיים משמעותיים ומספקים, לקבל ולהעניק. האמינו לייאוש, לסבל ולקושי, והמשיכו להחזיק עבורו את התקווה.

היו מעורבים. היו זמינים. גלו עניין ותמיכה. אל תישבעו לסודיות. אתם עלולים להגיע למצב שבו תיאלצו לערב אנשים נוספים. נסו לברר אם יש לנער תוכנית אובדנית, ועד כמה הרחיק לכת עם הרעיון. ככל שהתוכנית יותר מעשית, מפורטת, מגובשת – כן דחוף יותר לשמור עליו, בהשגחה פיזית ואינטנסיבית, מפני אקט אובדני. קחו יוזמה. אם אפשר, ערבו בני משפחה וחברים. יחד תדאגו להרחיק אמצעים שעלולים לסייע למתאבד, כגון כלי נשק או תרופות מיותרות. פנו לסיוע מקצועי מאנשי טיפול נפשי.

 

אנשים שניצלו מניסיונות אובדניים מספרים שנים לאחר מכן שהם חשים אסירי תודה למציליהם. הם מספרים שבאותה התקופה הכל נראה להם שחור, בלי עתיד ובלי אפשרות לשינוי, ואחרי שיצאו מהמשבר הם גילו שאפשר לעשות שינויים גדולים, למצוא משמעות חדשה לחיים ולהיות מאושרים. הם מתייחסים לתקופה המשברית במבט לאחור כאל תקופה קשה מאוד שעברה ושניתן להתגבר עליה ואף לצמוח מהמשבר.