מאמרים ומדיה

התנהגות מינית בגיל הילדות.

נועה בר-חיים
 

סקרנות מינית היא צפויה ונורמלית בקרב ילדים והיא חלק מהלמידה הכללית שלהם על העולם. ילדים מתעניינים במכלול החושים: בטעמים, בריחות, בקולות ובמגע, וחוקרים את הגוף שלהם ושל אחרים, למשל: על ידי הסתכלות במראה, משחק ברופא וחולה. באותה מידה בה הם מכניסים אצבעות לאוזניים, לפה או לאף, כך הם נוגעים באבריהם האינטימיים. אלו הן דרכים נורמליות ורגילות של חקירה, העוזרות לילד להכיר את גופו, את ההבדלים בין בנים לבנות ואת התחושה כאשר נוגעים בגוף אחר. ילדים רבים חווים תחושות של הנאה מינית, אולם לרוב הם אינם מחפשים עוררות וסיפוק מיני הדומים לחוויות המבוגרים.  

הגבול שבין סקרנות מינית בריאה של הילד לבין התנהגות מינית מדאיגה עשוי להיות מבלבל ולא ברור. כיצד נבחין בין הנורמטיבי לחריג? מתי להתערב? 

חקירה מינית בריאה מתרחשת בין ילדים בני גיל דומה ובאותו שלב התפתחותי. ההשתתפות במשחק המיני הינה מתוך רצון חופשי הדדי ומלווה ברגשות של עליצות, הנאה, מבוכה ורוח שטות. היא יכולה להתקיים בין בני אותו מין או בין בנים לבנות - תלוי מי הם חבריו של הילד ומי מגלה נכונות לשחק עמו במשחק המיני. המשחקים המיניים לרוב מתרחשים בין חברים ולא בין אחים. ההתעניינות במין ומיניות מאוזנת עם הסקרנות לגבי נושאים ותחומים אחרים. 

 

כעת אתאר את המאפיינים של התנהגות מינית בעייתית בגיל הילדות. מדובר במספר קווים מנחים שיכולים לסייע בהתלבטות האם ההתנהגות המינית של הילד הינה נורמטיבית או מעוררת דאגה. כאשר ילד מגלה התנהגויות מתוך אלה שאפרט, והתערבות של מבוגר לא גרמה לו להפסיק או להפחית אותן, מומלץ לפנות להתייעצות מקצועית. 

  1. חוסר שוויון ביחסי הכוחות בין הילדים המעורבים במשחק המיני. ככל שפער הגילאים בין הילדים גבוה יותר (מעל שלוש שנים), ולילד הבוגר יותר יש יתרון ברמת ההתפתחות הרגשית והקוגניטיבית שלו, כן גובר הסיכון שהחוויה של הילד הצעיר תהיה שלילית. כך גם לגבי הבדלים פיזיים בין הילדים: כאשר ילד אחד גדול פיזית מהילד השני, עלולות להיווצר דינאמיקות הכוללות הפעלת כוח וכפייה באיומים, גם כאשר הילדים בני אותו גיל. הבדל נוסף ביחסי הכוחות קשור למידת הסמכות והמעמד שיש לכל ילד בקבוצת בני הגיל. לעתים לילד בעל ההשפעה החברתית החזקה יותר יש יכולת לגרום לאחרים לציית ולהיכנע לבקשותיו. 

  2. מעשים שנעשו ללא רצון והסכמה של אחד הילדים. כאשר המשחק מלווה בהפחדה, שימוש בכוח, שוחד, מניפולציות או איומים. הכפייה אינה תמיד כרוכה בהפעלת כוח מפורשת, אלא לעתים מופעלת באמצעות איום מרומז. וכך, מה שעשוי להראות כהסכמה ללא התנגדות פעילה, לא התרחש מתוך בחירה חופשית אמיתית. למשל, ילד החושש כי סירוב יוביל לבידוד ולדחייה חברתית מילד דומיננטי יותר, עלול "להסכים" לשתף פעולה בהתנהגויות רבות, רק בכדי להסיר איום זה.

  3. משחק מיני המלווה בחוויה רגשית קשה עבור הילדים המשתתפים בו. במשחק מיני נורמאלי צפויה להופיע אשמה או בושה בעוצמה קלה. אולם, האווירה במהלך של משחק מיני בעייתי היא של עוצמות גבוהות של פחד, חרדה, בושה ואשמה.  

  4. התנהגויות מיניות בלתי מתאימות (כגון, אוננות בפומבי), אשר מתמידות להופיע על אף הצבת גבול ברורה וחוזרת ממבוגר, כך שנראה כי הילד אינו מסוגל לעצור אותן. התנהגויות אלה עלולות להיות "קריאה לעזרה" של הילד. 

  5. התעסקות מתמדת של הילד בנושאים של מין ומיניות, אשר אינה מאוזנת עם היבטים אחרים בחייו ובתחומי התעניינותו. כך גם לגבי ילד המייחס אופי מיני לדברים לא-מיניים, ורואה חפצים, אנשים ואינטראקציות כבעלי אופי מיני באופן חוזר ואינטנסיבי.

  6. ילד אשר מתנהג בדרכים המאפיינות ביטוי מיני של מבוגר. כך גם לגבי בקיאות-יתר בנושאים של מין ופרקטיקות מיניות מעבר למקובל בקרב בני הגיל.

  7. ילדים (מעל גיל ארבע) אשר לא למדו לכבד את המרחב האישי של הזולת, ונוגעים באופן מיני מבלי להבין את זכות האחר להסכים או לסרב. פעמים רבות ילדים אלה חוו בעצמם חוסר כבוד לפרטיותם הפיזית, הרגשית והמינית. 

  8. עירוב בין מיניות לתוקפנות. כאשר העיסוק במין מלווה בהכאבה לילד עצמו או לאחרים, השפלה, ביטויי כעס או אלימות מילולית. ההתנהגות התוקפנית עשוייה להופיע במהלך ההתנסות המינית, או בסמוך לה (מיד לפניה או אחריה). 

  9. מגע חוזר עם איברי מין של בעלי חיים, פגיעה מינית בבעלי חיים.

  10. התנהגות מינית המכוונת למבוגרים ומביכה אותם. כאשר הילד נוגע במבוגר בדרך הדומה לקשר מיני בין מבוגרים, או מציע את עצמו כאובייקט מיני, או מבקש מהמבוגר התייחסות מינית. 

 

התנהגות מינית חריגה של ילדים קשורה במרבית המקרים בתנאים סביבתיים המפריעים להתפתחותה של התנהגות מינית בריאה. חשיפה בלתי מבוקרת לתכנים מיניים שאינם מתאימים לגיל, בסביבתו הביתית או החברתית של הילד כמו גם דרך אמצעי התקשורת, מבלבלת את הילד ומעוררת בו חרדה, שכן הילד טרם רכש את הבגרות הרגשית והקוגניטיבית הדרושה כדי להבין או לבקר מסרים מיניים אלה. הילד עלול לבטא את הבלבול והחרדה שלו בצורה מינית. היעדר פרטיות פיזית, רגשית או מינית בבית הילד, חשיפה לסביבה המערבת מין עם אלימות (מריבות על מין, קללות מיניות), התעללות פיזית או הזנחה, וכן עדות לאלימות פיזית כלפי אחר, בעיקר בן משפחה, מופיעים תכופות ברקע של ילדים המגלים התנהגות מינית חריגה. ילדים שנוצלו מינית, על ידי צילום בעירום, כפייה לצפות ביחסי מין או מגע ישיר בגופם, עלולים לשלם על כך, בין השאר, בעיוות התייחסותם למין ולמיניות ובפיתוח התנהגות מינית חריגה.

 

הורים רבים מחפשים את הדרך לאפשר לילדם לפתח עמדה טבעית ואוהדת כלפי עצמו וגופו, ובמקביל להקנות לו את כללי ההתנהגות המקובלים באשר להתנהגות המינית, מבלי לעורר בו חרדה או אשמה. כיצד ניתן לעמוד במשימה מורכבת זו?

חינוך מיני מונחל בכל בית, מעצם סגנון ההתנהלות של ההורים ויחסם, המילולי והלא-מילולי, לנושאים של גוף, עירום, מגע פיזי ומיניות. הסביבה שההורה יוצר לילדיו מתחילה בתוך ההורה עצמו, ביחס האישי שלו למיניות. על ההורה לשאול עצמו: מהו מין עבורי? מה מביך אותי? עם מה נוח לי? כיצד התייחסו למין בבית הורי? כיצד הייתי רוצה שילדי יתייחס למיניות ולמין? 

להתנהגות ההורים כמודל יש תפקיד חשוב ביותר בעיצוב השקפותיו של הילד אודות התנהגות מינית נורמטיבית. מגיל צעיר מאד ילדים מביטים בקשר הפיסי והרגשי שבין הוריהם, וערים לאופן שבו הם מחבקים, מנשקים ונוגעים זה בזה וגם בילדים. הם מתבוננים על האופן בו הוריהם מגיבים למסרים אירוטיים, השפה בה הם משתמשים כשהם מדברים על מין ועל אברי המין, מידת הפתיחות והיחס הרגשי שלהם לנושא. כאשר ההורים מבטאים זה כלפי זה מידה מתונה של חיבה פיזית (נשיקות, חיבוקים), הילד לומד על גילויים פיזיים של משיכה ואהבה, על אלו התנהגויות מקובלות בעיניהם ואלו לא.

מומלץ להתייחס בטבעיות לגילויים של התנהגות מינית נורמטיבית. לא לאסור אותם לחלוטין, שכן אז יועבר מסר שמיניות הינה מבישה מלוכלכת. מאידך, גם לא לפנות לקיצוניות השנייה ולאפשר חופש מופרז. הקווים המנחים שצויינו לעיל אודות התנהגות מינית נורמטיבית ובעייתית עשויים לסייע להורים להגדיר לעצמם האם התנהגות הילד טבעית או מדאיגה. מה קורה אם הילד מתנהג בדרך שאינה נראית להורים? במקרה כזה, כדאי להציב לילד את הגבולות המתאימים באופן חד-משמעי, אך לא בכעס רב, בהלה, סלידה או האָשמה. תגובות אלה עלולות לפגוע בפתיחות של הילד עם הוריו ובקשר ביניהם. חשוב ללמד את הילד מהי פרטיות, ושהתנהגות מינית הינה מהנה וחיובית, אך נערכת בפרטיות (לא בסודיות). הכלל הוא לנסות ולהגדיר לילד מה כן מקובל, ולא להדגיש את האסור. במקום: "איכס... מה אתה עושה?!", לומר: "נעים לך לגעת בפין שלך, אבל אלה דברים שעושים בפרטיות, אתה יכול לעשות את זה בחדר שלך, במקלחת או בשירותים". ההתייחסות לעירום צריכה להיות כאל דבר טבעי, אבל רצוי ללמד ילדים שההורים מתלבשים, מתקלחים ועושים את צרכיהם בפרטיות. הדלת הסגורה מסמלת שיש להורים דברים שהם פרטיים משלהם. כך גם הילד לומד שגם לו יכולים להיות דברים פרטיים שלו. זו גם דרך ללמד את הילד לומר "לא": "לא, זה פרטי שלי". 

מומלץ לאפשר ולספק את סקרנותו של הילד, אולם במילים, ולא במראה או במעשים. רצוי שההורה יספק לילד מידע על גוף האדם, על הולדת תינוקות ועל הנאה מינית באופן שפחדיו ותחושות האשמה שלו יפחתו. בדרך-כלל עדיף להסביר על מיניות בתגובה לשאלות הילד, כאשר הוא מעלה את הנושא ביוזמתו. אולם, פעמים רבות הילד אינו שואל ישירות. גם אם הילד אינו שואל באופן פעיל על מיניות או על הולדת תינוקות, כל הילדים מתעניינים בגופם. שיחה כנה עם הילד תיצור בו תחושת אמון, תפתח את ערוצי התקשורת ותאפשר לו להעלות תהיות ושאלות בנושא גם בהמשך. ילדים נוטים לפתח תיאוריות ולהשלים מהדמיון מה שאינם יודעים. כדאי להתענין בשיחה עם הילד מה "התיאוריה" שלו בנושא, ולאחר שההורה מסביר ומשלים ידע, לוודא שהילד הבין נכונה, ע"י בקשה שיספר מה הבין. לרבים מההורים קשה לשוחח על נושאים אלה עם ילדיהם, מתוך מבוכה ובשל אופי החינוך שהם קיבלו. אולם, קשר השתיקה הופך את המין לטאבו שאסור לדבר עליו, והילד עלול לפנות למקורות מידע פחות אמינים ורצויים (בני גילו, אינטרנט). 

תפקיד נוסף של ההורים הוא בהגבלת החשיפה של הילדים למסרים מיניים מעוותים ואלימים בערוצי התקשורת, והקפדה על חשיפה מבוקרת, מתאימה לגיל, של תכנים מיניים. לעתים קשה למנוע מצבים של חשיפה לא-רצויה למיניות, ואז על ההורים לתווך עבור הילד ולהגדיר את ההתנהגות המינית שהילד נחשף אליה כבלתי-מקובלת. 

 

העיסוק בנושא של מיניות אצל ילדים מעורר בנו תחושות מורכבות וטעונות: מבוכה, קושי, זיכרונות אישיים, חרדה ממה שעלול לקרות לילדינו. כתוצאה מכך, אנו עשויים לנוע בין הכחשה לתגובת-יתר לכל התנהגות מינית של הילד. דווקא משום כך, אם מתעוררת דאגה, חשוב שלא להישאר לבד, להיוועץ באנשי מקצוע, להעמיק ולאסוף מידע. במקרים של פגיעה מינית, ההתערבות תהיה בנויה משני שלבים: בשלב הראשון, יש לדאוג להפסקה מיידית של אירוע הפגיעה ולהגשת עזרה רפואית או נפשית לנפגע ולפוגע. בשלב זה יש לפעול בצורה שתעביר את המסר הן למעורבים הישירים והן ל"צופים" (למשל, לשאר הילדים בגן), שהתנהגות זו אינה מקובלת ואסורה. יש להציב גבולות ברורים ומיידיים. בשלב השני, יש להציע טיפול מקצועי לנפגע ולפוגע. מקובל כיום לפנות לאנשי מקצוע אשר הוכשרו במיוחד לעבודה עם ילדים שנפגעו מינית או שפוגעים מינית, במסגרות ציבוריות (דוגמת אל"י) או פרטיות.