ילדים וילדות במשפחות להט"ביות: התבוננות פסיכולוגית.

נועה בר-חיים

​

השילוב בין תמורות חברתיות וטכנולוגיות פריון חדשות הביא לריבוי של תאים משפחתיים שונים מהתא המסורתי ה"קלאסי", הכולל אב, אם וילדיהם הביולוגיים הגדלים במשק בית משותף. המשפחות הגאות מהוות רק את אחת הצורות של תא משפחתי חדש ושונה מהמסורתי. במאמר זה, נגדיר "משפחה גאה" כמשפחה בה לפחות אחד ההורים להט"ב (לסבית, הומו, טרנס או בי-סקסואל). ישנם סוגים רבים של משפחות גאות, כגון: זוגות חד-מיניים, משפחות חד-הוריות בהן ההורה (לרוב אם) חד-מיני, הורות משותפת בין גבר ואישה שאינם זוג, שאחד מהם או שניהם חד-מיני, זוג הומוסקסואלים ואישה, זוג לסביות וגבר, ועוד. נתונים משנים האחרונות (הלקוחים מאתר ארגון "משפחה חדשה") מראים שבישראל יש 18 אלף משפחות חד-מיניות, כאשר ישנם אלפים של זוגות נשים המגדלות ילדים, וכמה מאות של זוגות גברים המגדלים ילדים. עשרות משפחות חד-מיניות הינן מאמצות, או תחת מעמד של אופוטרופוס לילד. 

 

התרחבות היקפן של המשפחות הגאות מעלה שאלות וסוגיות פסיכולוגיות מורכבות. מהן ההשלכות של לגדול עם שתי אימהות על הילד או הילדה? האם היעדר גבר בחיי המשפחה ישפיע לרעה על איכות ההורות של שתי אימהות? האם, לחילופין, היעדרה של אישה מבית בו מגדלים שני גברים את ילדיהם ישפיע על איכות ההורות? מה יש לעולם הפסיכולוגיה לומר על כך?

​

הגישה המסורתית בעולם הפסיכואנליטי ראתה את הזוגיות והאיחוד המיני בין גבר לאישה כאפשרות היחידה ליצירת חיים, הן מבחינה טכנית והן מבחינה פסיכולוגית. 

​

לפי פרויד, התפתחותו הנפשית והמינית של הילד תלויה בפתרון מוצלח של תסביך אדיפוס. הבן אוהב את אמו ורוצה בעלות עליה, שונא את אביו ורוצה לתפוס את מקומו. לנוכח יתרון הכוח של האב (איום הסירוס), הבן מוותר על תשוקתו לאם ומקבל על עצמו את האיסור ואת הסמכות האבהית עצמה. הזדהותו של הבן עם אביו, המייצג עבורו את החוק, מאפשרת לו לבצע כעת את התפקיד האבהי כ"שומר החוק" בתוך עצמו, באמצעות הסופר-אגו שהתפתח. בתום שלב זה, אשמה פנימית תחליף את הפחד מהאב. הבת צריכה לעבור דרך המסע של "תסביך אלקטרה", בסופו עליה לוותר על הכמיהה לפין של האב, עליו היא מתחרה עם האם, ולהזדהות עם האם.

​

נשאלת השאלה: היום, בעידן המשפחות החדשות, בו ניתן להוליד ילדים ללא אב נוכח, מה עם תסביך אדיפוס? האם הפסיכואנליזה והתסביך האדיפאלי שלה אינם רלוונטיים עוד?

 

התשובה שניתנת בשיח התיאורטי והקליני העכשווי נעוצה בקריאה קצת אחרת של פרויד. פרויד הציע כלים תיאורטיים אשר נוצרו בתוך הקשר של תרבות וזמן. היום, על מנת להשאיר את רעיונותיו רלוונטיים, יותר ויותר תיאורטיקנים תופסים את המושגים של פרויד באופן מופשט, כאל מטאפורות פסיכולוגיות. וכך, התייחסויות פסיכואנליטיות מעודכנות לתסביך האדיפאלי מתייחסות אל האב והאם כמייצגים תפקידים מנטליים ורגשיים, ולאו דווקא כאנשים קונקרטיים. תסביך אדיפוס הינו סיפור על אדם (האב) אשר מפריע לקשר המאוחד והבלעדי שבין האם לתינוק. בסיומו של שלב התפתחותי זה, הילד מגיע להבנה הכואבת שהוא אינו רק חלק ממערכת יחסים "זוגית" עם האם, אלא שהוא תוצר של מערכת יחסים בין שני אנשים נפרדים שיש להם גם עולם משל עצמם. הפנמה של מערך יחסים משולש כזה חיונית להתפתחותו התקינה של הילד. הילד לומד להתבונן "מהצד" על יחסים שאיננו חלק מהם, ומכאן מפתח את היכולת להתבוננות על המציאות, על הזולת ועל עצמו. תפיסה עדכנית זו של התסביך האדיפלי מפחיתה את הדגש על תפקידי המין בתא המשפחתי. הדגש הוא על קיומה של מערכת יחסים בין דור ההורים, שהיא חיצונית לילד, והוא אינו מעורב בה. חוויה זו יכולה להיווצר גם במשפחות חד-מיניות. על פניו, האבחנה בין ההורים במשפחות גאות אינה כה ברורה כמו במשפחות הטרוסקסואליות. אולם, גם במשפחות אלו ילדים מבחינים בין שני ההורים, ותכופות בוחרים דמות הורית קרובה יותר ורחוקה יותר. לעתים ילד הגדל לאימהות לסביות יתחיל לקרוא לאחת האימהות לזמן מה בשמה הפרטי, על מנת להבחינה מהאם השנייה. באופן זה הילד למעשה יוצר לעצמו "שלישי", המייצג עבורו את העולם שמחוץ לדיאדה עם האם הקרובה יותר.

​

לפי לאקאן, פסיכואנליטיקן צרפתי, בראשית החיים הילד מהווה עבור אמו תחליף לפין שחסר לה. אפשר להתווכח אם זה הפין שחסר לה, או משהו אחר, כגון יכולת בחירה, השפעה ושליטה גברית, כפי שיטענו תיאוריות פמיניסטיות מאוחרות יותר. בכל מקרה, האם חווה את התינוק כמי שמספק את החסר לה, והילד מתענג על יכולתו לספק את צרכיה של אמו. בשלב מסוים, הילד נעשה מודע ליחסים בין האם לאב, ומבין שיש מישהו אחר מלבדו שהאם מתאווה אליו. אז הילד פוגש את החוויה המרה, אך המשחררת, שהוא אינו הכל עבור האם. נוכחותו של האב מתניעה את המעבר שהילד עושה מדמות ההתקשרות הבטוחה והראשונה שלו לעבר הדמות השנייה, שמסמלת עבורו את החוץ, את החוקים, את העולם. האמנם הכרחי קיומו של אב, גבר "ממשי", כדי שהאם תתאווה למשהו אחר מלבד התינוק עצמו? לא. אולם, קביעה זו דורשת שנשתחרר מהתפיסה הקושרת באופן מוחשי בין התפקיד, שהוגדר והופעל באופן מסורתי כ"אבהי", לבין האב או גבריות. על-מנת לחלץ את הילד מהיותו כל מה שהאם זקוקה לו, חשוב שהאם תתאווה ותמצא את סיפוקה אצל מישהו או משהו שאיננו אך ורק התינוק. עליה להכיר בכך שיש בה חסר שהתינוק אינו יכול למלא. לא חשוב אם האחר הוא אב, בת-זוג, או אפילו תחום עניין ועיסוק שהאם מושקעת בו. כלומר, על האם למצוא בתוכה את המרחב לרצות ולהתעניין בעוד משהו מלבד הילד, בכדי לאפשר לילד מרחב נפשי משלו לצאת אל העולם שמחוץ לקשר ביניהם. לעתים קרובות ילד שגדל במשפחה חד-הורית ימצא דמות מחוץ לבית (מדריך, מורה בחוג...) כדי שתמלא עבורו את התפקיד של הדמות שמוציאה אל העולם. בהקשר זה, מעניין להזכיר את המחקרים המראים שבמשפחות חד-הוריות, נוכחותה של סבתא מעורבת משפרת משמעותית את רמת התפקוד של הילד.

​

לסיכום, אין צורך בנוכחות הפיזית של גבר ספציפי אלא בתפקיד שהוא ממלא, ואותו יכול למלא גם מישהו או משהו אחר. 

​

ומה על הורות של גברים? האם ילד הגדל ללא אם מעורבת בחייו יכול להתפתח נפשית באופן תקין? התיאוריות הפסיכואנליטיות, במיוחד כתיבתם של קליין וויניקוט מזרם יחסי האובייקט, הדגישו מאד את תפקיד האם והעצימו אותו. תיאוריות אלו רק העמיקו את החרדה שקיימת בתרבות המערבית מפני הורות ללא דמות אם, הנתפסת כבלתי אפשרית. אולם, מחקרים אודות זוגות הומוסקסואלים שמגדלים ילדים מצביעים על כך שהם משלבים בהורות שלהם מאפייני הורות הנחשבים "נשיים", ואף דומים יותר לאימהות במשפחות הטרוסקסואליות מאשר לאבות. ממצאי מחקריה של פרופ' רות פלדמן מאוניברסיטת בר-אילן, העלו כי גם אצל אבות מופרשים הורמוני אוקיסטוצין ופרולקטין בסמוך להולדת ילדם, בדומה למתרחש אצל נשים. ממצאים אלה מציעים כי החלוקה בין אימהות ואבהות ככל הנראה מורכבת מכפי שנהוג היה לחשוב. אם בעבר תפיסת המגדר הייתה מאוד קוטבית ונוקשה וגרסה כי "מה שגברי הוא כל מה שאינו נשי", כיום הולכת ומתרחבת ההבנה כי יסודות של מה שנחשב ל"אבהי" ול"אימהי" יכולים להתקיים גם אצל גברים וגם אצל נשים. ג'סיקה בנג'מין, בספרה "כבלי האהבה" (הוצאת דביר, 2005), מציעה מבט מעניין על אימהות ואבהות. בנג'מין קוראת תיגר על הנחות פסיכואנליטיות מסורתיות, על פיהן אימהות אינן יכולות להציע לילדיהם את מה שאבות יכולים להציע, ואבות לא יכולים להציע לילדיהם מה שאימהות מציעות. לדבריה, הנחות אלה הן תוצר ושיקוף של התרבות שלנו. לטענתה, פרויד בתיאוריה שלו הושפע מהנחות תרבותיות שמרניות, המגדירות תפקידי מין גבריים ונשיים. כלומר, הבדלים בהתנהגויות של גברים ונשים הם נלמדים, ומכאן – הם אינם "הכרח". אם ישתנו הציפיות החברתיות אודות ההורות של כל אחד מהמינים, יוכלו שני ההורים לשמש לילדים גם דמויות המעודדות קשר וחיבור "אימהיים", וגם דמויות המעודדות היפרדות ועצמאות "גבריות". לפי בנג'מין, גם בנים וגם בנות יכולים לפתח הזדהות עם שני ההורים, מבלי שיווצר אצלם בלבול באשר לתפיסתם הברורה את עצמם כבן או כבת ("זהות מגדרית"). יתרה מכך, לפי בנג'מין במצב האידיאלי בני האדם יוכלו לפתח ולבטא הן את ההיבטים ה"גבריים" והן את ההיבטים ה"נשיים" של עצמם. כך, יוכל כל אדם לאפשר לעצמו עצמי עשיר ומגוון יותר, שאינו צריך להתכחש להיבטים של עצמו אשר אינם תואמים למה שנחשב חברתית "מתאים למין" באופן מסורתי. בעולם שבו תכובד הזכות של בנים להעדיף תחומי עניין הנחשבים נשיים, לבטא רגישות, לבכות, להעדיף משחקים שקטים והדדיים יותר, אבות יכולו לספק הורות "אמהית", מכילה ורכה, ואמהות תוכלנה לספק הורות "אבהית", המעודדת סקרנות וחקרנות ומציבה גבולות.

​

יותר ויותר אנחנו רואים תנועה לעבר טשטוש בתפקידים החברתיים, הבינאישיים וההוריים של גברים ונשים. ועדיין, הדרך ארוכה עד לחופש פנימי של כל אחד ואחת להיות מועשרים בעצמי מגוון וגמיש, מבלי להיות כבול לתיוג "גברי" או "נשי". לשם כך, נדרשת השתחררות מתפיסה נוקשה וקוטבית של מהות הגבריות והנשיות, הכרה תרבותית ב"גבר" שבאישה, וב"אישה" שבגבר, ורשות חברתית לבטא מבלי לדכא בתוכנו את מה שאינו תואם למצופה מאיתנו כגבר וכאישה. תנאים חברתיים-תרבותיים אלה יאפשרו לנו להכיר בתאים משפחתיים גאים, שאינם נענים לתכתיבים הקלאסיים של התפקיד הגברי והנשי, כמסוגלים לספק לילדים הגדלים בהם קרקע נפשית להתפתחות תקינה, לא פחות מהתאים המשפחתיים המסורתיים, שהורגלנו לראות כ"בריאים" ו"נורמטיביים", תפיסה שתיאוריות פסיכואנליטיות מסורתיות הזינו לאורך שנים.